- נעה גרוניס
- זמן קריאה 3 דקות
על הרפורמה של משרד הבריאות, הילדים שלנו, וההשלכות שאף אחד לא לוקח עליהן אחריות.
אני קלינאית תקשורת. כיום עובדת רק במגזר הפרטי, אבל את דרכי התחלתי במגזר הציבורי, ואני מכירה היטב את השטח. אני גם אמא לשני ילדים -וזה לא פרט שולי. כשמדברים על טיפול, על התפתחות, על בריאות - מדברים על ילדים. על העתיד של כולנו.
כשפתחתי את הבלוג הזה, לא חשבתי שזו תהיה אחת מהשיחות שאכתוב כאן ועוד בין הראשונות.
אבל אני מרגישה שזה פשוט בלתי נמנע.
ובדיוק בגלל זה, קשה לי לעבור בשקט על מה שמכונה "הרפורמה" של משרד הבריאות. אני שומעת הורים, רואה מטופלים, קוראת בין השורות -ושואלת: איך מקבלים החלטה כל כך דרמטית, עם השפעה ישירה על התפתחות של ילדים - בלי חשיבה ארוכת טווח, בלי תוכנית סדורה, ובלי לעצור לרגע ולשאול מה המחיר.
מה כוללת הרפורמה?
משרד הבריאות הודיע כי יפסיק את ההחזרים הכספיים על טיפולים פרא-רפואיים הניתנים במסגרת פרטית: קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפולים רגשיים ועוד.
במילים אחרות, אם ההורים לא יכולים לממן את הטיפול באופן פרטי, הם יתבקשו לעבור לטיפול דרך קופת החולים. ולכאורה, זה נשמע הגיוני. שירותים רפואיים אמורים להינתן דרך קופות החולים.
אבל בפועל? הקופה לא מסוגלת לתת את השירות הזה.
אין מספיק תקנים. אין מספיק מטפלות. אין מספיק חדרי טיפול. אין תשתית. אין תוכנית מגירה. ההשלכות בשטח ברורות: ילדים ימתינו חודשים לטיפול. חצי שנה זה המינימום.
ההורים מנסים להבין - והמערכת עונה: "אין לדעת"
פנתה אליי אמא של ילדה שמעוניינת בטיפול. היא התקשרה אחרי ששוחחה עם נציגה מקופת החולים.הרפורמה, כך נאמר לה, צפויה להיכנס לתוקף בספטמבר 2025 (בימים האחרונים, נדחה לנובמבר 2025).
היא שאלה מה תעשה אם לא תקבל החזר.
הנציגה ענתה: "תכנסי לרשימת המתנה".
"כמה זמן המתנה?" - "אין לדעת."
האמא, בתמימות כנה, שאלה: "למה שקלינאית שעובדת בפרטי תבוא לעבוד אצלכם בקופה?"
והתשובה שקיבלה חשפה את האג'נדה האמיתית: "לא ישתלם לה לעבוד בפרטי, אז לא תהיה לה ברירה".
ופה מתברר הכול.
המהלך הזה לא בא לפתור את בעיית השירות - אלא לפתור את בעיית כוח האדם. על גב המטפלים. ועל גב הילדים.
הקלינאיות לא עוזבות את הקופה מתוך "תאוות בצע"
רוב המטפלות שאני מכירה קלינאיות, מרפאות בעיסוק ועוד, לא עברו לפרטי בשביל להרוויח הון. הן פשוט לא הצליחו להתקיים במערכת הציבורית.
שכר התחלתי נמוך, תנאים לא מאפשרים ועומס בלתי נסבל. ומי שבוחרת להיות עצמאית, מתמודדת עם מיסים גבוהים, תשלומים לביטוח לאומי, רכישת ציוד, שכירות, שיווק, ביטוחים ועוד.
ולכן, רוב המטפלות היו שמחות להיות שכירות, אבל לא בכל מחיר.
במקום לתקן -מקשים. במקום לחזק - שוברים.
כדי לדחוף מטפלים חזרה לקופה, המדינה לא בונה תשתית. היא בונה לחץ.
צמצום ההחזרים - כך שהורים יפסיקו לפנות לפרטי, והקלינאיות יפסיקו להתפרנס.
הקשחת תנאים למטפלות פרטיות - כך שקלינאיות חדשות לא יוכלו להציע טיפול עצמאי.
וכששני אלו לא יספיקו- יכשירו "כוח אדם חלופי": אנשים שילמדו קורס מזורז, בלי לעבור הסמכה כמו שנדרש על פי חוק מקצועות הבריאות מ־2008.יחליפו שם, יקצרו מסלול - ויעקפו את הדרישות. אבל בפועל? יטפלו בילדים.
ומה יקרה אז? הטיפול יהיה שטחי. הנורות האדומות יפוספסו. והילדים - ישלמו את המחיר.
והנה עוד נושא מוכר: "יש הדרכה בקופות החולים"
אחד הנימוקים שחוזרים שוב ושוב הוא: "בקופה יש הדרכה מקצועית לקלינאיות". אז בואו נדבר רגע על זה.
נכון, הדרכה קיימת. לפעמים אפילו איכותית. אבל ברוב המקרים היא מתקיימת פעם בשבוע, למשך שעה אחת.
אותה קלינאית צפויה לטפל בכ־12 מטופלים בשבוע (לעיתים אף יותר). בשעה אחת - איך אפשר לדבר לעומק על כל אחד? הצגת מקרה, חשיבה טיפולית, דיון – כל זה ב־5 דקות למטופל?
בפועל, מדריכים ידונו במטופלים ה"מורכבים" בלבד. ומה עם כל היתר? המעקב אחריהם יישאר שטחי, הטיפול יפחת באיכותו, וההתפתחות עלולה להיפגע.
הדרכה חד־שבועית, קצרה, לא מהווה תחליף לניסיון, לא מפצה על תנאים לקויים - ובוודאי שלא מבטיחה טיפול איכותי. אבל מבחינת המערכת, זה מספיק כדי לומר לציבור - "יש לנו פתרון".
רק שזה לא פתרון. זה תירוץ. ואגב, קלינאיות תקשורת יכולות לקחת הדרכות והשתלמויות גם כשהן עובדות באופן פרטי.
ומי ייפגע? שוב - הילדים.
ילדים של משפחות שלא יכולות להרשות לעצמן טיפול פרטי. ילדים שצריכים עזרה כאן ועכשיו - לא בעוד כשישה חודשים.
וזה הכי רחוק שאפשר ממערכת שוויונית או צודקת.
ומה באמת קורה בשטח?
כרגע,אין שינוי של ממש. אין קלינאיות שממתינות בתור להיקלט לקופות החולים. יש רק תקווה עמומה, שתחת הלחץ, המטפלות יישברו וייכנעו.
משרד הבריאות אמור לפעול למען הילדים. אבל בשטח, הוא מהמר עליהם.
אם באמת אכפת למשרד הבריאות מהילדים, הוא לא יכול להפעיל רפורמה לפני שהוא מקים תשתית.
לא יכול לבטל שירות לפני שיש לו תחליף. לא יכול לצמצם זכויות בלי לחשוב על החלופות. לא יכול לדבר על שוויון, כשבפועל מי שיכול לשלם - יטופל, ומי שלא - ימתין.
ומה עכשיו?
אני לא נגד רפורמה.
אבל אני נגד רפורמה שלא רואה ממטר.
שלא מתחשבת בילדים, בהורים, במטפלות, במציאות.
אם המדינה רוצה להחזיר את הטיפול לקופה, שתעשה את זה כמו שצריך: עם תקנים, עם תנאים, עם שכר, עם כבוד למקצוע.
זה לא טיפול ציבורי.
זו הפקרה ממוסדת.