כשהיא כבר לא צריכה אותי

השבוע נפרדתי ממטופלת.

ילדה מתוקה שסיימה תהליך של שנתיים.

כשהגיעה אליי בגיל שלוש וחצי, היא ניסתה לדבר, אבל הצלילים שלה היו בעיקר תנועות. מעט מאוד עיצורים, ההפקות היו דומות זו לזו. מילים ומשפטים שנשמעו כמו רצף של a, e, i, o, u- בלי עיצורים, בלי הבחנה ברורה.

בהתחלה זה דרש מאמץ אדיר להבין אותה. הקשבתי כל כך חזק, ניחשתי, פירשתי לפי ההקשר, לפי ההבעה, לפי שפת הגוף, נעזרתי בהוריה. היא הייתה שם, מנסה לדבר, לומר את אשר על ליבה, אבל העולם סביבה התקשה להבין.

אני זוכרת את הרגע שבו משהו התחיל לזוז.

מילה אחת - קצרה, פשוטה אבל הפעם ברורה.

לא היה צריך לנחש.

משהו שם נפתח- אולי אצלה, אולי בינינו.

ומאותו רגע… לא, זו לא הייתה פריצה. זו לא הייתה קפיצה.

זה היה תהליך- ארוך, סבלני, מחפש.

צליל אחד שהתייצב. הברה חדשה שנוספה. מילה שהייתה ברורה יותר, ואז שתיים.

ולאט־לאט- דיבור שנשמע מובן.

והיום? היא מדברת ברור. היא משתפת, מתארת, מספרת מה היה ומה יהיה. עם משפטים מלאים, עם שימוש במילים מדויקות.

וההורים שלה…

הם היו שם תמיד.

חלום של כל מטפל.

שותפים מלאים, לא מוותרים, גם כשלא היה פשוט.

רצו שניפגש בזום, גם בזמן מלחמה.

שאלו שוב ושוב מה עוד אפשר לעשות בבית.

ואני?

אני נפרדת ממנה ומהם השבוע, אבל עם לב מלא.

כי היא לא צריכה אותי יותר.

כי היא מצליחה בלעדיי.

וזה כל מה שאפשר לבקש.

אבל זה גם לא לגמרי פשוט.

כי אני זוכרת את הפגישה ההיא, הראשונה. את הילדה הקטנה שישבה מולי וניסתה, וזה לא היה פשוט.

ועכשיו היא יוצאת לדרך, כבר לא רק מובנת, אלא גם מובילה את השיחה.

אז אני שומרת את כל זה איתי.

ואוהבת אותה מרחוק.

וממשיכה - לילד הבא.